כנאפה ביתי בסירופ סוכר מתובלן

לפני בערך שנתיים-שלוש התחלתי לראות כתובות גרפיטי מפוזרות ברחבי העיר. כתב חובבני ומאולתר, סגנונות קצת שונים, אבל כולן עם מסר אחד זהה ופשוט: "הכניסיני תחת כנאפה".
ככה, בקשה שכזו, מעט מוזרה אבל בהחלט מובנת, שמזכירה לי את הערגה הבלתי פוסקת של ביאליק (ואת הטון החריף של חיה המורה לספרות).
בזמן שעבר מאז, הכנאפה קיבל את הכבוד המגיע לו לא רק על גבי קירות בניינים מתקלפים, אלא בתודעה ובבטן של עכברי עיר רבים. פתאום, מקינוח שאתה אוכל פעם בשנה כשאתה עובר באבו גוש, או טועם כדרך אגב בסמטאות ירושלים העתיקה, הוא הפך למאכל שאפשר לאכול ספונטנית אחרי בילוי או להזמין משלוח שלו בזמן מאנץ' למען השם.

ופייר, די הגיע הזמן. כי בעיניי הכנאפה הוא לא פחות ממלך הקינוחים של המטבח הערבי (סליחה מלבי, חברי הנאמן והאהוב). אטריות הקדאיף הפריכות, עם מילוי הגבינה הייחודי והמעט מלוח שאין דומה לו, והמתיקות שמתווספת ברגע האחרון – יוצרים קומבינציה באמת מופלאה. ובגלל זה, זה אחד מקינוחי הגבינה היותר מיוחדים שתוכלו לנסות להכין גם בבית.

(אוף-טופיק קצר: רוצה לספר על קינוח ערבי גבינתי נוסף שתפס את תשומת ליבי, ועדיין לא זכה לעלות לכותרות כאן. מדובר בקינוח שניסיתי בביקור האחרון שלי בברלין, בזמן סיור אוכל נהדר עם איתי נוביק מ-Elememts of food, שלקח אותי לקונדיטוריות סוריות ואחרות שכנראה לא היה יוצא לי להכיר לעולם. "חילוואת אל ג'יבן" אלה כופתאות מגולגלות של בצק סולת וגבינה ובמילוי קרם גבינה, עם מי ורדים וזהר. זה שמנמן ומופלא, ואני מתחייב בפניכם לנסות להכין את זה מתישהו ולדווח על התוצאות, זיכרו את מילותיי).

את הכנאפה הכנתי כחלק מפרויקט המתכונים לשבועות 2020 של תנובה שזכיתי להשתתף בו גם השנה (המתכון הקודם הוא ריבועי גבינה ופירורי עוגיות, ואם פספסתם זה הזמן להציץ), והשתמשתי בגבינות חמד ומוצרלה כדי להחליף את מילוי הג'יבנה בכנאפה מסורתית. אפרט על כך עוד בדגשים למתכון, אבל אציין שהתוצאה היא טעימה מאוד, וגם בהחלט מזכירה את המקור.

את הרעיון לסירופ התבלינים לקחתי מהתה של אמא שלי. זאת אומרת, של סבתא שלי, או בעצם, איפשהו במעלה השושלת. כל יום שישי נח על הכיריים קומקום מתכת קטן עם קינמון וציפורן, והוא בעצם מהווה תמצית לתה של סיום הארוחה המשפחתית. הרגשתי שהטעמים המיוחדים האלה, שמזכירים לי ארוחות חג והרבה זמן משפחה, ישתלבו היטב עם הכנאפה במקום מי הוורדים המסורתיים (שאמממ, בוא נגיד, לא תמיד באים בטוב לכולם).
עוד ריחוק מהקלאסיקה הוא האפייה של הכנאפה במקום הטיגון, וזה בעיקר כי אני מאוהב בתנור יותר מאשר בכיריים. עם זאת, האפייה בחום הגבוה, והשומן שמוכנס למתכון מראש, מבטיחים תוצאה קריספית וטעימה לא פחות.

אז נכון, המתכון הזה הוא ממש לא כנאפה קלאסי, ואפילו לא דיברתי על הגבינה (פירוט עוד רגע תחת "דגשים"). אבל הוא מיוחד, לא מתוק מדי, טעים בצורה ממכרת, ושלי. ואני בטוח שאתם תאהבו אותו גם, אז קדימה.

כמה דגשים לפני הכנת המתכון:
1. בכנאפה מסורתי יש שימוש בגבינת ג'יבנה (זו גם המילה הערבית ל"גבינה", וכן, כל העסק קצת מבלבל), גבינה חצי קשה מעולה עם אופי מיוחד. ניתן לרכוש אותה בעיקר בערים ערביות. רציתי ליצור מילוי גבינות דומה ממצרכים שניתן למצוא בכל סופר, ובכדי לעשות זאת שילבתי בין גבינת מוצרלה לחמד שעוברת השרייה מבעוד מועד (בהשראת אפרת מוסקוביץ מהבלוג המקסים "איך להרשים את חמותך"), בנוסף לגבינת ריקוטה שמוסיפה עידון וקרמיות.
2. במתכון השתמשתי באטריות קדאיף יבשות. בעיקרון, אטריות קדאיף טריות נחשבות טעימות ואיכותיות יותר, כמו בהרבה סוגי בצקים אחרים. אבל לאור הקורונה לא ביקרתי בשוק או נסעתי ליישוב מרוחק, ונעזרתי באטריות יבשות מהסופר. מוזמנים לעשות כמוני, ובמידה ומתמזל מזלכם לקנות טריות, קחו בחשבון שזמן האפייה של המתכון יכול להתקצר בחצי.
3. כנאפה אוכלים חם. וזה חשוב. כדאי לדאוג שהאורחים יחכו לכנאפה ולא להיפך. למזלנו, אפשר גם להכין הכל מראש, ורק לשמור את האפייה לרגע האמת. לאחר מכן יוצקים את הסירופ פושר או קר ומגישים.